פסק-דין בתיק ע"פ 3156/10

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטות ר' אבידע, ח' סלוטקי ו-מ' ברנט) בתפ"ח 1005/08 מיום 21.3.2010 במסגרתו הורשע המערער בעבירות הבאות: רצח לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין; החזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין; והשמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין. על פי מצוות המחוקק גזר בית המשפט (השופטות ר' אבידע, ו-מ' ברנט והשופט מ' לוי) על המערער, בתאריך הנ"ל, מאסר עולם.

העובדות לפי כתב האישום

1.        המערער היה נשוי לנטלה אדמוב (להלן: נטלה) והתגורר איתה ועם ילדיהם המשותפים בבאר שבע. בין נטלה לבין ג.א (להלן: המנוח) היה קשר רומנטי, שאת דבר קיומו גילה המערער מספר חודשים לפני יום 7.11.2007. סמוך למועד זה החליט המערער לגרום למותו של המנוח ועל כן הצטייד בסכין, וכן ביקש מקרוב משפחתו לשמור על ילדיו, לאחר שסירב לצאת עם נטלה לאירוע משפחתי. המערער יצא מביתו כשהוא מצויד בסכין, הגיע לדירתו של המנוח, דפק על הדלת והזדהה כאדם אחר תוך שהוא מכסה את עינית הדלת. המנוח מצידו סירב להניח לו להיכנס לדירה ולכן נכנס אליה המערער דרך חלון חדר השינה שהיה פתוח לאחר שטיפס על גגון של חלון וסורגים בקומת הקרקע. לאחר היכנסו לדירה דקר המערער את המנוח באמצעות הסכין שברשותו או סכין אחרת, על מנת לגרום למותו. במסגרת זאת דקר המערער את המנוח פעמיים בחזהו, פעמיים בגוו, פעם אחת בבטנו, וכן גרם למנוח לשני פצעי דקירה בגבו מצד שמאל, לפצע דקירה במותן שמאל, לפצע חתך בכתפו השמאלית ולשריטה בעורפו. בנוסף לכך, חבט המערער במנוח בראשו ובפניו.

2.        מעשיו של המערער גרמו נזקים חמורים לריאותיו של המנוח, לאובדן דם רב ולנזק חמור לכלייתו השמאלית, אשר גרמו למותו של המנוח בסמוך לאחר מכן. המערער יצא מדירת המנוח כשהאחרון מתבוסס בדמו, לאחר שניקה וניגב את טביעות אצבעותיו בדירה, והגיע לבית אמו שם החליף בגדים והסתיר את הבגדים שלבש בעת הרצח ואת הסכין, על מנת למנוע את השימוש בהם כראיה. בגין מעשים אלו הואשם המערער ברצח; בהתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע; בהחזקת סכין; ובהשמדת ראיה.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

3.        המערער טען תחילה כי כלל לא היה בבית המנוח וכי כל הודאה שנוגדת את האמור ושניתנה בחקירה, הוצאה ממנו בכוח ובאיומים. בעקבות כך ביקש בא כוחו דאז של המערער, עו"ד מורגנשטרן, להתפטר מייצוגו, ובית המשפט שיחרר אותו מייצוג המערער. בהמשך לכך יוצג הנאשם בידי עו"ד ליטן, והודה כי אכן הגיע לבית המנוח כשהוא מצויד בסכין לאחר שגילה על הקשר בין המנוח לבין נטלה וכי התפרץ לדירה, אך טען כי כל שביקש לעשות הוא לקיים שיחה עם המנוח וכי לא הייתה לו כוונה לפגוע בו. כן טען המערער כי במהלך דין ודברים שהתפתח בינו לבין המנוח ניסה האחרון לדקור אותו שוב ושוב באמצעות סכין שהייתה במטבח הדירה, והמערער הצליח לשחרר את הסכין מאחיזתו ודקר את המנוח פעם אחת בבטנו ופעמיים בצידו השמאלי ולאחר מכן נמלט מהמקום. המערער הודה כי יצא מהדירה עם הסכין שהייתה שייכת למנוח וכי החליף בגדים בבית אמו, אך טען כי לא פעל כדי להשמיד ראיות וכי השליך את הסכין בה נדקר המנוח.

4.        המחלוקת בין הצדדים התמקדה אם כן בשאלה האם פעל המערער מתוך כוונה תחילה להביא למותו של המנוח.

5.        עדות נטלה: נטלה הוכרזה כעדה עוינת לאחר שטענה כי "אני בכלל לא רוצה לקחת חלק בהפללתו" אך אישרה כי מה שסיפרה בחקירתה במשטרה מיום 7.1.2008 בשעה 20:10 (להלן: החקירה במשטרה) היה אמת, ואמרותיה בחקירתה במשטרה הוגשו על ידי המשיבה. בחקירה זו סיפרה נטלה כיצד המערער הפעיל עליה לחץ כבד ואיים עליה באלימות כדי שתודה כי קיימה יחסי מין עם המנוח ודרש ממנה כי תיתן לו פרטים עליו כמו כתובת מגוריו, מספר הרכב שלו ומספר הטלפון שלו. כן סיפרה כי בליל האירוע חזר המערער אל דירתם המשותפת כשהוא שתוי ואמר לה "אני עשיתי את זה רצחתי את המאהב האהוב שלך ומחר תשמעי בחדשות שהוא מת". נטלה סיפרה עוד כי המערער תיאר בפניה כיצד נכנס לדירת המנוח דרך החלון, דקר אותו ובעט בו וכי איבד בליל האירוע את משקפי המגן שלו. חקירתה של נטלה במשטרה הוקלטה והוסרטה ובית המשפט המחוזי צפה בה ומצא כי מדובר בעדות אמת.

           בית המשפט ציין כי לעדות זו נמצאו חיזוקים חיצוניים: המערער אישר בעדותו כי אכן קיים איתה שיחה באותו לילה, בה טען כי סיפר לה שהיה לו ריב עם המנוח והוא הרגו; נטלה העידה כי המערער סיפר לה כי איבד את משקפי המגן שלו בליל האירוע, והן אכן נמצאו בדירת המנוח. בית המשפט ציין כי מהאזנות הסתר שנערכו למערער עולה כי הוא חקר את אחיה של נטלה בכדי להבין אלו משקפיים הציגו לו בחקירה במשטרה ואמר לו "אם זה [משקפי] שמש זה לא אומר כלום". בית המשפט ציין עוד כי נטלה מסרה את גרסתה המפלילה את המערער רק לאחר שנעצר אחיה ארקדי (להלן: ארקדי) בחשד שהיה מעורב ברצח, אך אין בכך כדי לפגוע באמינותה.

6.        אמינות המערער: בית המשפט קבע כי המערער הסתבך בשקרים בסוגיות מהותיות, כאשר טען כי נפצע במהלך המאבק עם המנוח וכי קיבל טיפול רפואי מאמו - טענה שנסתרה בעדות נטלה, ושלא קיבלה כל חיזוק כיוון שהמערער נמנע מלהעיד את אמו; כן שיקר המערער כאשר טען בעדותו בבית המשפט כי בא לדירת המנוח "במטרה להרוס את חיי המנוח כפי שהמנוח הרס את חייו שלו" לאחר שטען במשטרה כי בא לדירת המנוח במטרה לשוחח איתו בלבד. בית המשפט קבע עוד כי המערער הסתבך בשקרים בנקודות נוספות ועדותו אינה אמינה באופן כללי. כן ציין בית המשפט כי המערער אמר לארקדי בשיחה שנערכה בתא המעצר כי "הייתי צריך להרוג את החיה הזאת את אחותך ולא אותו". עוד קבע בית המשפט כי התנהגות המערער לאחר מעשה מעידה על מצב של קור רוח שהיה נתון בו ולא על סערת רגשות בעקבות מאבק בלתי צפוי שהתרחש לכאורה בינו לבין המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסת המערער לפיה המנוח שלף סכין היא גרסה כבושה שניתנה בחקירתו במשטרה רק לאחר שהבין כי בידי המשטרה יש ראיות הקושרות אותו לרצח המנוח, וכי מדובר בגרסה בדויה.

7.        הכרעת הדין: בית המשפט קבע כאמור כי גרסתה של נטלה אמינה ונמצאו לה חיזוקים חיצוניים, ודחה את גרסת המערער. בית המשפט קבע כי במערער התקיימה חזקת הכוונה והונחה תשתית ראייתית מספקת לכך כי נתגבשה אצלו החלטה להמית את המנוח. בית המשפט ציין בהקשר זה כי המערער דקר את המנוח עשר פעמים בגופו וכי שבע מתוך הדקירות היו קטלניות או בעלות פוטנציאל קטלני, והדבר מלמד על כך שפעל בכוונה תחילה כדי להמית את המערער. בית המשפט קבע עוד כי למערער היה מניע לרצח - כעסו על הקשר בין נטלה למנוח - וכי התנהגותו לאחר הדקירה מלמדת גם היא על כוונתו המקורית להביא למותו. כן קבע בית המשפט כי יסוד ההכנה מתקיים משעה שהמערער אחז בסכין ודקר באמצעותה את המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא עלתה כל טענה לפיה המנוח קינטר את המערער בסמוך למועד האירוע, וכי טענת המערער לפיה המנוח הוא שניסה לתקוף אותו תחילה נדחתה, ומשכך הוכח העדר קנטור. נוכח כל זאת הרשיע בית המשפט את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בעקבות כך נגזר על המערער מאסר עולם.

נימוקי הערעור

8.        המערער - באמצעות בא כוחו, עו"ד רפי ליטן - טוען כי לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר סמך את הכרעת דינו על עדותה של נטלה, שהייתה עצורה בשעה שמסרה את גרסתה ושנאתה למערער היא ברורה וחד משמעית. המערער טוען עוד כי שגה בית המשפט כאשר דחה את גרסתו, וטוען בהקשר זה כי אכן נפצע בידו במהלך המאבק עם המנוח; כי כלל לא הוכח שהוא הצטייד בסכין כדי לדקור את המנוח; כי לא הוכח כי הדקירות הן שגרמו למות של המנוח בסמוך לאירוע וכי מרבית הדקירות אינן קטלניות אלא הן למעשה פצעי חתך ושפשוף המלמדים על המאבק שהתרחש בינו לבין המנוח; וכי נסיבות הדקירה לא הובהרו ולא ניתן ללמוד מעצם הדקירה על כוונה להמית. כן טוען המערער כי אפילו אם נתגלו סתירות מסוימות בגרסתו, אין בהן כדי לערער אותה.

9.        המערער מוסיף וטוען כי ניתן ליחס לו עבירת הריגה בלבד, ולא רצח, כיוון שהיסוד הנפשי שנתקיים בו הוא "פזיזות"; כיוון שלא הוכח כי התכוון להביא למותו של המנוח; וכיוון שמות המנוח נגרם בעקבות קטטה שהתפתחה בין השניים כך שלא הוכח שהמנוח לא קינטר את המערער. כן טוען המערער כי המשיבה "שינתה חזית" וזנחה את הטענה לפיה ההחלטה להמית את המנוח גמלה בליבו עוד בטרם הגיע לדירתו. נוכח כל זאת מבקש המערער כי בית משפט זה יזכה אותו מעבירת הרצח.

תגובת המשיבה

10.      המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם - טוענת כי כל טענותיו של המערער מבוססות על הגרסה העובדתית אותה הציג לאירוע - גרסה שנדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת בהקשר זה כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע למהימנות ועובדה. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי לא נפלה כל טעות בהכרעת בית המשפט המחוזי. המשיבה מציינת כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת רק לאירועים שהתרחשו בתוך דירת המנוח, וכי גרסת המערער בנוגע לאירועים אלו היא גרסה כבושה ומתפתחת, שאין לתת בה אמון. המשיבה מציינת עוד כי בית המשפט התרשם ישירות מעדותה של נטלה בבית המשפט ומהקלטת המתעדת את חקירתה במשטרה, וקבע כי היא אמינה, וכי אמינותה מחוזקת בראיות חיצוניות. המשיבה מפנה בהקשר זה לאמרתו המפלילה של המערער ולהתנהגות המערער באירוע ולאחריו. כן מציינת המשיבה את שקריו של המערער.

11.      המשיבה טוענת עוד כי התנהגות המערער לפני מעשה ההמתה, במהלכו ולאחריו מלמדת על החלטתו להמית את המנוח. כן הוכחו יסודות ההכנה והעדר ההתגרות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אף לפי גרסת המערער, שנדחתה כבלתי אמינה, התקיימו באירוע יסודותיה הנפשיים של עבירת הרצח. כך, אפילו אם המערער הוציא את הסכין מידי המנוח, הרי שהדקירות המרובות והעמוקות שדקר אותו במקומות רגישים בגופו, מעידים על קיומה של החלטה להמית. המשיבה טוענת בהקשר זה כי מדובר בדקירות עמוקות ביותר, הדורשות עוצמה רבה, ומחייבות את המסקנה כי התגבשה אצל המערער החלטה להמית, לכל המאוחר תוך כדי הקטטה. המשיבה מציינת בהקשר זה כי אף לפי גרסת המערער מעשיו נעשו בהעדר התגרות, והוא לא טען בשום שלב כי פעל מתוך אובדן שליטה עצמית. נוכח כל זאת מבקשת המשיבה כי בית משפט זה יידחה את הערעור.

דיון והכרעה